מסירת מסמכי תביעה לנציג בארץ של נתבע מחו"ל- עו"ד משה כאהן

צפה עכשיו בהרצאה: "הוגשה נגדכם תביעה משפטית? מה ניתן לעשות ? עו"ד משה כאהן"

צפה עכשיו בהרצאה: "תביעה אזרחית בבית משפט מאלף ועד תו - עו"ד משה כאהן"

כנהוג במדינות רבות, בית-המשפט הישראלי אינו מוסמך לדון בעניינו של כל נתבע שאינו נמצא בישראל ו/או תושב ישראל. הכלל הבסיסי בשאלת "סמכותו הבינלאומית" של בית-המשפט הינו "הכלל הטריטוריאלי" לפיו ניתן להמציא כתבי בי-דין (כתבי תביעה, צווים וכיו"ב) לכל אדם המצא בשטח ישראל- ולו לרגע- ורק לאדם כזה בלבד (בין אם הוא אזרח ישראלי ובין אם לאו). בנוסף לכך, "כללי הסמכות הבינלאומית" המעוגנים בדין הישראלי בתקנות סדרן הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעים מספר נסיבות ומקרים ספציפיים בהם יהיה רשאי בית-המשפט לדון בעניינו של אדם אף על פי שאינו נמצא בישראל. כלומר, לצד הכלל הטריטוריאלי הבסיסי המתרכז בנתבע ישנו הכלל המהותי המתרכז במהות הסוגיה הנידונה ולפיו גם בעניינים אשר מעצם מהותם התקיימו בישראל (בהתאם לנסיבות שהוגדרו בתקנות) תהיה סמכות דיון לבית המשפט הישראלי.

שלוחו של נתבע זר ו"נוכחות קונסטרוקטיבית"

במסגרת החריגים לכלל הטריטוריאלי הבסיסי, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי במקרים מסוימים ניתן להמציא כתבי בי-דין לנציגו של אדם, אשר הוא נמצא בארץ, אף עלי פי שאותו הנתבע נמצא בחו"ל. במצבים מעין אלו יראו את הנתבע הזר כאילו נכח בישראל- "בנוכחות קונסטרוקטיבית"- דרך נציגו. תקנה 477, למשל, קובעת כי ניתן להמציא כתבי בי-דין לעורך דינו הישראלי של הנתבע הזר. יש לציין כי בפסיקה נקבע שתושב חוץ יכול להגדיר מראש ובכתב כי עורך-דינו הישראלי לא יהיה מוסמך לקבל עבורו כתבי בי-דין.[1] 

תקנה 482 לתקס"א קובעת כי כאשר עסקינן בתביעה בעניין עסק או עבודה ניתן להמציא כתבי בי-דין לנציגו של הנתבע הזר המנהל או המורשה לנהל מטעמו עסקים בישראל.

השאלה המעניינת היא מתי יוגדר פלוני, המקיים קשר עסקי עם תושב חוץ, כנציגו המנהל עבורו עסקים או המורשה לכך. ישנם מקרים גבוליים כגון מפיץ ישראלי של ספק זר, חברת בת ישראלית בבעלות חברה זרה או תאגיד ישראלי המנהל מיזמים משותפים עם תאגיד זר וכו', בהם לא ניתן לקבוע בנקל האם עסקינן במי ש"מנהל עסקים מטעמו" של הנתבע הזר.

בפסק הדין המנחה בנידון רע"א 39/89 General Electric Corp. נ. מגדל חברה לבטוח בע"מ נקבע ע"י בית המשפט כי מורשה בעסקים הוא מי שמנהל "קשר עסקי שוטף" עם הנתבע הזר. לפיכך, בתי המשפט מחפשים אחר אינדיקציות כגון נציג ישראלי שהציג עצמו כלפי חוץ כשלוחו של הנתבע הזר או נציג שהיה מחויב לדווח לנתבע הזר על פעילותו ו/או התחלק עמו ברווחיו. זאת להבדיל ממפיץ, למשל, הרוכש סחורה מספק זר ומנהל את עסקיו בישראל לפי שיקול דעתו. במסגרת זו בתי-המשפט מיעטו בעבר להכיר ב"מורשים לניהול עסקים".

 יחד עם זאת, במשך השנים השתנתה והתגמשה גישתו של בתי המשפט הישראלי בנידון. בתי-המשפט החלו להכיר בהרחבה במורשים לניהול עסקים עד כי כדי שדי בכך שעל-פניו נדמה שמדובר בנציגו של הנתבע הזר בכדי שניתן יהיה להמציא כתבי בי-דין דרכו. [2] יתר על-כן, יש לציין כי להבדיל מהמצאה לעורך-דין ישראלי לפי תקנה 477 הנ"ל, במקרה של מורשה בעסקים אין הנתבע הזר יכול לסייג את סמכותו של נציגו לקבל כתבי בי-דין עבורו כבקשתו.

תקנה 500 והמצאה למורשה בניהול עסקים

קבוצת חריגים נוספת לכלל הטריטוריאלי מעוגנת בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנה קובעת שורה ארוכה של עשרה מצבים עובדתיים שונים בהם ניתן, באישור בית-המשפט, להמציא כתבי בי-דין לנתבע זר אף שאינו נמצא בארץ בין בעצמו ובין באמצעות נציגו. כך, למשל, כאשר עסקינן בתביעה הנוגעת למקרקעין הנמצאים בשטח ישראל ניתן להמציא כתבי בי-דין לנתבע זר בין שהינו בישראל ובין שלאו. באותו אופן ניתן לתבוע בגין חוזה שנכרת בישראל ללא קשר למיקומו של הנתבע (טיפ בהקשר זה בעת עריכת חוזים באינטרנט הוא לבדוק באותיות הקטנות האם נכתב כי החוזה יראה כאילו נערך במדינה זו או אחרת ובהתאם לחוקיה בכדי לעקוף את תחולתה של תקנה 500).

באותו אופן קובעת תקנה 500 כי כאשר עסקינן בתביעה הנוגעת לביטולו, אכיפתו או הפרתו של חוזה וכיו"ב (בין שהחוזה נכרת בישראל ובין לאו) ניתן להמציא כתבי בי-דין למורשה הישראלי של הנתבע הזר. אומנם גם לעניין זה בתי המשפט בוחנים את מידת הקשר בין הנתבע הזר ונציגו הישראלי. אולם, רף ההוכחה הנדרש בהקשר זה נמוך בהרבה לעומת תקנה 482.[3] כך, למשל, בתי המשפט מכירים בנציג שאך ורק ניהל את המו"מ לכריתת החוזה הנידון מטעמו של הנתבע הזר כמורשה בניהול עסקים.[4]

מאידך גיסא, יש לציין כי במובן מסוים המצאת כתבי בי-דין דרך תקנה 500 מעט מורכבת יותר, שכן על התובע להוכיח בנוסף כי בית המשפט הישראלי הינו "הפורום הנאות" לדיון בסוגיה. דהיינו, על התובע לשכנע את בית המשפט כי מוטב לנהל את הדיון בישראל מאשר בבית המשפט במדינת מושבו של הנתבע.[5] כך במקרים של שיתוף פעולה עסקי בינלאומי, למשל, בין חברה ישראלית ושותף זר בהם החברה הישראלית מנהלת את מרבית פעילותה בהקשר זה מחוץ לישראל (מנהלת מחסנים באירופה ומחזיקה משווקים בכל רחבי היבשת ואילו רק חלק קטן מפעילותה נעשה בישראל) סביר להניח כי בית-המשפט הישראלי יימנע מלדון בתביעה בגין הפרת החוזה בין הצדדים מאחר ואינו "הפורום הנאות", אף אם לשותף הזר קיים מורשה בישראל.